אסם השקעות בע"מ נ' אריה חברה ישראלית לבטוח בע"מ ואח'

פסק דין

השאלה העומדת לדיון בנידון דידן, הינה כיצד יש לחשב שווי ההטבה ששילם מעביד לעובדו, במסגרת תביעתו של המעביד (התובעת) להיפרע מהמזיק (הנתבעות).

התובעת הייתה בכל המועדים הרלבנטיים לתאונת העבודה שארעה ביום 15.10.02 (להלן: "התאונה"), מעבידתו של מר יצחק אליהו (להלן: "העובד") שנפגע בתאונה. המדובר בתאונת דרכים שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, כאשר הנתבעות היו המבטחות לעניין השימוש ברכב בו נסע העובד ונפגע בתאונה.

עקב פגיעת הגוף שנגרמה לעובד עקב התאונה, העובד נעדר מעבודתו מיום 15.10.02 בשעה 07:28 ועד ליום 14.01.03, כאשר המוסד לביטוח לאומי אישר לעובד דמי פגיעה החל מיום 16.10.02.

התובעת שהינה מעביד מורשה לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954, שילמה לעובד מלוא שכרו עבור כל תקופת ההיעדרות שאושרה על ידי המל"ל, בנוסף ליום הפגיעה עצמו, כאשר אותה עלות הסתכמה בסך של 32,461 ₪.

המוסד לביטוח לאומי השיב לתובעת סך של 21,878 ₪ בערכים נומינליים, שהינם החזר דמי הפגיעה שהגיעו לעובד בהתאם לסעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), בשיעור הנקוב בסעיף 97 לחוק הביטוח הלאומי ובניכוי ימי "תקופת הזכאות הראשונה" כמפורט בסעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי אשר עמדה במועדים הרלבנטיים לתביעה על תשעה ימים.

מותר לציין, כי המל"ל לא החזיר לתובעת את השכר ששולם על ידה לעובד עבור יום הפגיעה עצמו (ראו סעיף 93 (א) לחוק הביטוח הלאומי).

בתביעה דנן, התובעת עותרת לתשלום ההפרש בין העלות בה נשאה כמפורט לעיל לבין הסכום שהוחזר לה על ידי המל"ל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

וכאמור, השאלה העומדת לדיון הינה, כיצד יש לחשב שווי ההטבה ששילם מעביד לעובדו, במסגרת תביעתו של המעביד (התובעת) להיפרע מהמזיק (הנתבעות).

המקור הנורמטיבי לזכות החזרה של מעביד כנגד מזיק, בכל הנוגע לגמלאות המשולמות לפי חוק הביטוח הלאומי, נמצא בסעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי: " היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד, או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור.

לא נעלמה מעיניי האבחנה בין מעביד מאושר לפי סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי, לבין מעביד מאושר לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954, אך לאור הסיפא של סעיף 328 (א) הקובעת את זכות החזרה בנוגע לתשלומים ששולמו על ידי המעביד בהתאם להוראת סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי, כאשר בסעיף זה נכלל המקרה של תשלום דמי פגיעה בתקופת הזכאות הראשונה בידי מעביד, לרבות מעביד מאושר לפי תקנה 22 הנ"ל, ברי כי זכות החזרה של התובעת, בגין תשלום דמי הפגיעה בתקופת הזכאות הראשונה, מקורה בסעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי.

באשר לתשלומים אחרים ששולמו על ידי התובעת לעובד ושלא מכוח חוק הביטוח הלאומי: המקור הנורמטיבי של זכות החזרה בהקשר זה, נמצא בהוראות החוק לתיקון דיני הנזיקים האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק ההטבה").

למותר לציין, כי זכות התחלוף שנקבעה בסעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי, אינה מוציאה את זכות החזרה לפי חוק ההטבה (בעניין זה, הנני שותפה לדעתו של כב' השופט י. פרידמן ב- ת.א (חי') 20713/05 רבוע כחול ישראל בע"מ נ' אישי ישיר לביטוח בע"מ, פורסם בנבו).

על כן, התובעת זכאית לקבל מהנתבעות, מכוח זכות החזרה הקבועה בחוק הביטוח הלאומי, עד גובה דמי הפגיעה ששולמו על ידה בתקופת הזכאות הראשונה. בעוד, שמכוח חוק ההטבה, הינה זכאית, בנסיבות דנן, לקבל את ההטבות שלהלן: (א) ההפרש בין מלוא השכר ששולם על ידה בתקופת הזכאות הראשונה לבין דמי הפגיעה ששולמו על ידה עבור אותה תקופה, (ב) החזר עבור השכר ששולם על ידה עבור יום הפגיעה עצמו, (ג) ההפרש בין גובה השכר ששולם על ידה לבין דמי הפגיעה ביתרת תקופת אי הכושר (מעבר לאותם תשעה ימים בתקופת הזכאות הראשונה), כאשר כל ההטבות הנ"ל יהיו כפופות להגבלת זכאותה לתקרת שווי הפיצוי לו היה העובד/הניזוק/המוטב זכאי בתקופת ההטבה, שכן אין חולק, כי התובעת כמיטיב באה בנעליו של העובד הניזוק, והיא זכאית במסגרת תביעת התחלוף למלוא הסכומים שזכאי היה להם העובד הניזוק מן המזיק/הנתבעות ומעמדו של המיטיב/התובעת זהה לזה של הנפגע/העובד כלפי הגורם החב בפיצויים/הנתבעות. ראו לעניין זה, הוראת סעיף 2 לחוק ההטבה, וכן ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נב (2) 638.

בענייננו, הצדדים חלוקים ביניהם בשני נושאים: הראשון- זכאותה של התובעת לקבלת החזר עבור השכר ששולם על ידה עבור יום הפגיעה, והשני והעיקרי – הינו היקף הזכות בשלושת המרכיבים לעיל.

כאמור לעיל, בחינת היקף הזכות נעשית בהתאם לעקרונות חוק ההטבה. על מנת שניתן יהא לקבוע האם התובעת זכאית לקבל מלוא הסכומים הנתבעים על ידה, יש לבדוק - ומאחר ומדובר בתאונת דרכים ובתביעת תחלוף - שמא העובד/הניזוק היה זכאי לקבלם מהנתבעות, לו תבע הפסד השתכרותו עקב התאונה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), ובכלל זה, יש לבחון סבירות ההטבה (ראו סעיף 5 לחוק ההטבה), וקיומו של קשר סיבתי בין תשלום ההטבה לבין הפגיעה. זכותה של התובעת/המיטיבה מוגבלת לגובה ההטבה ובתנאי שלא תעלה על תקרת זכותו של הניזוק/המוטב לו תבע זכות זו בעצמו מכוח הדין המקנה לו זכות תביעה (במקרה דנן, חוק הפלת"ד).

אשר על כן, עליי לברר תחילה מה היה השכר ששולם לעובד בתקופת אי הכושר, לאחר מכן עליי לברר מהו השכר שהיה משתלם לעובד אילו היה מסוגל לעבודה סדירה. רק שכר ששולם בפועל ושאינו עולה על השכר שהיה משתלם לעובד אלמלא ניזוק, יחשב כהטבה אותה זכאית התובעת לתבוע מהנתבעת/המזיק.

בחישוב הפסדי השכר שהעובד היה זכאי לפיצויי בגינם על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לוקחים בחשבון את השכר החודשי ברוטו ובניכוי מס הכנסה שלא יעלה על 25%.

משלא צורפו תלושי שכרו של העובד, ניתן להסתמך על רשימת נתוני השכר שצורפה לכתב התביעה ולסיכומי התובעת.

עיון בפירוט נתוני שכרו של העובד בחודשים 10/02 עד 01/03 (תקופת אי הכושר) מעלה בירור, כי העובד לא קיבל באותה תקופה תוספת מענק, לא קיבל תוספת ביגוד, לא דמי הבראה ולא משכורת י"ג. על כן, לא ברי מה הסיבה לטענת התובעת, כי יש להוסיף את החלק היחסי עבור אותן תוספות למשכורתו של העובד. החלק היחסי מתוך התוספות הנ"ל יש להוסיפו לשכרו החודשי של העובד, ככל שאותן תוספות שולמו בתקופת אי הכושר. משלא נכללו אותן תוספות במשכורתו של העובד בתקופת אי הכושר, אזי אין כל הצדקה לדרישת התובעת לקבלת החזר עבור החלק היחסי מאותן תוספות.